עא (ת”א) 17401-01-17 רשות מקרקעי ישראל נ’ סימה (רויטל) לוי

בית המשפט קיבל באופן חלקי ערעור שהגישו המערערות על פסק דינו של בית משפט השלום, בקשר עם מכרז לביצוע פרויקט פינוי בינוי בשכונת הארגזים בתל אביב, ואשר לפיו התקבלה תביעת הפינוי שהגישו המערערות נגד המשיבה, אלא שפינוי המקרקעין, הוכף לתשלום פיצויים כפי שנקבע במכרז. פסק הדין עוסק במעמדם של מגישי ההשגות, במובחן מקבוצת התושבים הנוספים המתגוררים במקום, לרבות קביעה באשר לנטל ההוכחה המתחייב, מהותו ועל מי הוא מוטל.
.
המערערות הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, לפיו התקבלה אמנם תביעת הפינוי שהגישו המערערות נגד המשיבה, אלא שפינוי המקרקעין, המצויים בשכונת הארגזים בתל אביב, הוכף לתשלום “מלוא חבילת הפיצוי כפי שנקבע במכרז”. השאלה הטעונה הכרעה בערעור מתמקדת במעמדם של מגישי ההשגות: האם די שיוכיחו כי במועד עריכת הסקר, התגוררו במקום, ובשל סיבה כזו או אחרת לא נכללו בסקר, באופן המזמין קיומה של קבוצה שלישית של זכאים, או שמא גם על מגישי ההשגות להוכיח את תנאי המגורים במשך עשר שנים + היעדר מקום מגורים אחר – כפי טענת המערערת, שאז אין בפנינו קבוצה שלישית.
.
בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו ופסק כלהלן:
הסוגיה הטעונה הכרעה אינה מתייחסת כלל לאותם תושבים המחזיקים בנכס מכוח זכות כלשהי בדין, זכויותיה מוסדרות באפיק אחר, אלא לאותם תושבים היושבים בנכס, מכוח פלישה. הזכויות שהוענקו למי מאותם תושבים אינן מעוגנות בדין, אלא נעוצות בטעמים פוליטיים / חברתיים / סוציאליים והן מוסדרות במכרז 98 ונספחיו.
מצד אחד, אכן שתי חלופות עצמאיות נפרדות, זו שעניינה ב”פינויים שאינם כלולים” ברשימה, וזו שעניינה בתושבים”הגרים במשך 10 השנים” במתחם. מצד שני, מגיש ההשגה, בשמם, אינם נזכרים כלל וכלל במסמך התנאים הכלליים, מה שעשוי ללמד, כפי עמדת המערערות, שלחברי קבוצה זו אין כל יתרון על כל אותם התושבים האחרים החייבים בנטל ההוכחה של מגורים במשך 10 שנים, או שיש לחפש את התשובה במקור אחר המתייחס במפורש למגישי ההשגות.
אומד דעתם של הצדדים אינו “משתמע במפורש מלשון” המכרז, ומשכך, יש לילך במתווה סעיף 25(א) לחוק החוזים ולפנות לנסיבות העניין.
משבענייניו שררה עמימות באשר לנטל ההוכחה המוטל על מגישי ההשגה בהתאם למכרז וברקע לו, ועת שאלת משמעותו של הליך ההשגה וההימנעות מבירור ההשגה – טרם נדונו בפסיקה שלא דרך אגב, מה עוד שניתן היה להסיק מפסיקה קודמת על קיומן של שתי קבוצות זכאים בלבד – אין מקום ואין הצדקה לגזירת תוצאה מרחיקת לכת, לפיה יש להתבונן על ההשגות, שלא בוררו, ככאלו שנתקבלו. התוצאה המתבקשת ממחדלן של המערערות שלא ערכו את הבירור הראוי במועדו, המאזנת נכונה בין כל השיקולים הרלבנטיים, מתבטאת בכך, שהמערערות הן שתישאנה בנטל להוכיח כי המשיגים לא התגוררו במקום בעת ההיא.
בנסיבותיו של מקרה זה, יש לדחות את טענת המערערות היוצאת נגד קביעת בית המשפט קמא בדבר קיומה של קבוצה שלישי – מגישי ההשגות, לבטל את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין, ולהחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיכריע, בשים לב לכלל העדויות והראויות, בשאלה מה הוכח לפניו בקשר למגורי המשיבה, האם התגוררה במקום בעת עריכת הסקר, אם לאו, תוך שייתן דעתו לכך שהנושא בנטל ההוכחה הוא המערערת.

פורסם בנבו

הח”מ לא יצג מי מהצדדים בתיק